'אחור וקדם צרתני'. 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. האדם עולם קטן. האדם מהווה תכלית, תמצית ותרכיז העולם כולו. דומם צומח חי מוליכים ומובילים אל האדם, משום שכל כוחות המפוזרים ומפורדים בטבע, יוצרים באיחודם את האדם. כוח החיות ותולדותיו שבאדם, מקורם בעולם החי. כוח הצמיחה ותולדותיו שבו, שורשם בעולם הצומח. הדומם, הרי הם יסודות האדם. בשר ודם. עפר ומים. באופן זה, פרושה האנושיות, דרך ארץ וצלם א-לוהים על העולם כולו. כך יש להבין, גם את מה שהאדם עולם קטן והעולם אדם גדול. העולם אדם גדול, שאין הבריאה כולה אלא התפשטות כוחות אנושיות. כל גרגיר חול בבריאה, אינו אלא משהו מהמציאות האנושית.
'דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת'. אנשים מתחלפים בזה אחר זה. כל דור, מורכב מאלפי רבבות אנשים. אומות, גויים, ממלכות, עמים. אם כן מי אפוא הוא האדם הגדול בענקים, העליון הכולל והמקיף. כל יחיד במשך הדורות, אינו אלא פרט אחד מאותו אדם גדול.
רש"י פרשת פינחס: א-להי הרוחות - למה נאמר, אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו וכו': ברכות נח, א: תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה וכו'. רש"י: אוכלוסי - חיל גדול של ששים רבוא. חכם הרזים - היודע מה שבלב כל אלו. ע"כ. כל אדם פרטי, מגלה פנים אחרות של אותו אדם גדול. יבמות סג, ב: אמר רבי אסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר: כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. רש"י: עד שיכלו וכו' - אוצר יש ושמו גוף ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להולד ונתנם לשם. כי לא לעולם אריב - לאחר זמן הגאולה ולא לנצח אקצוף מלגאול כי רוח אשר לפני נשמות שבגוף יעטוף הוא המאחר כמו העטופים ללבן ונשמות שאני עשיתי. ע"כ. הכוונה בזה, שרק כאשר יתגלו כל הפנים של האדם הגדול ההוא, תבוא הגאולה. 'גאולה' לשון גילוי. 'גלות' היינו 'גאולה' בלא אלף המורה ורומז לאחדות הא-לוהית. גלות שייכת בהסתר פנים. 'ואנכי הסתר אסתיר את פני ביום ההוא'. גילוי כל הפנים בשלמותם, מביא את הגאולה המיוחלת. כשם שלכל אדם פנים מסוימים, כך לכל דור ותקופה וכן לכל חלק העולם. בכל זאת ודאי ישנם יחידים כוללים ומרכזיים יותר, כמבואר במקורות הנ"ל.
פנים אלו כולם, מגלים חדשות במידת דרך ארץ, העומדת בתשתית האנושיות כולה. לדוגמה התקופה הפילוסופית א-לוהית, מרס"ג עד הגירוש הספרדי, דרך בעל חובות הלבבות, אבן עזרא, רמב"ם, רלב"ג, אור ה', עיקרים, ועוד, מבטאת את הפנים הפילוסופיות שבטבע האדם. התקופה הקבלית מרמ"ק עד הלשם, דרך אריז"ל, רמח"ל, גר"א, ועוד, מלמדת על הפנים המיסטיים שבבריאת האדם. אין כאן מחלוקת אלא שני צדדים למטבע האנושי. וכן על זה הדרך, בדרכי לימוד ההלכה ובכל העניינים, המקצועות והתחומים.
דוכרא ונוקבא על פניהן המגוונות, אף הם קווים מקבילים במספר הדורות, 'למן היום אשר ברא א-לוהים אדם על הארץ' עד עולם. בחינה אחת מבדילה ומבחינה בין זכר לנקיבה, בחילוק היסודי שבין האומן למדען. האומן הוא היוצר המקורי ואילו המדען מנתח מעבד ומפתח את אותה היצירה. יבמות סג, א: אשכחיה רבי יוסי לאליהו, א"ל: כתיב אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו? רש"י: חטים כוסס - בתמיה. ע"כ. מסכתות קטנות מסכת כלה פרק א הלכה ג: שאלו את ר' אליעזר מהו לשתות מיד הכלה כל זמן שבעלה מיסב עמה, אמר להן כל השותה מיד כלה כאילו שותה בזונה, אמרו לו והלא כל בנות תלמידים חכמים יש בהן דרך ארץ, אמר להן חס ושלום, כל מי שאין התורה עובר על פיו אין בו דרך ארץ. ע"כ.
אם נשים לב לבתי מדרשות הגדולים והשונים בישראל, מחכמי ארץ ישראל ובבל, אשכנז וצרפת ספרד ופרובנס, חסידים ומתנגדים ועוד, הנה נוכל להבחין בין הדוכרא, בדמות האב הפורה והנוקבא, בדמות המנתחת, מסדרת ועורכת או מחוללת ומולידה בעולם העשייה. גם בעולם הגדול, כמו להבדיל בין ישראל לעמים, נוצרים ומוסלמים, עולם המדע ועולם האומנות ועוד. מערכת היחסים שבין הקבוצות הללו לאורך השנים, משמעותית מאוד. מתח חיכוך קצוות הללו הוא הגורם את התולדה והיצירה העתידית, שבכל דור ודור. כאן אנו מבינים יותר, כיצד מתגשמת ומתממשת מציאות האדם הגדול בדרך ארץ של עולמנו, על פני ימות כל ההיסטוריה 'ולמקצה השמים ועד קצה השמים'. שוב רואים כאן, כיצד השכינה והשלמות אינה אלא בחברה. חברה כלל היסטורית עולמית היא החברה השלמה. חברה מקיפה זאת היא היוצרת והמרכיבה את דמות האדם הגדול והשלם.
